בכדורגל הישראלי יש כללים לא כתובים. יש קבוצות שנחשבות "של הימין" ויש "של השמאל", יש קבוצות "יהודיות" ויש "ערביות". פרדי מליק, יהודי מנשר וחבר מרכז הליכוד, מסתובב עם צעיף של בני סכנין. וזו לא הצהרה פוליטית – זו פשוט האהבה שלו.
איך זה התחיל
אוהדים לא בוחרים קבוצה, קבוצה בוחרת אותם. במקרה של פרדי מליק, בני סכנין הפכה לקבוצה שהוא הולך לראות בגלל הרוח של המקום – משחקים שבהם 10 אלף איש הופכים את דוחא לסיר לחץ, גולים שנחגגים כאילו זה גמר גביע העולם, ואווירה של קבוצה שמנצחת בגלל שהיא צריכה, לא בגלל שיש לה יותר כסף.
"אני יושב ביציע של סכנין ואני שם בבית. זה הדבר הכי ישראלי שאני יודע לעשות."
פוליטיקה, כדורגל, וכל השאר
יש אנשים שמנסים להסביר לפרדי מליק שהאהדה שלו לבני סכנין "סותרת" את החברות שלו במרכז הליכוד. הוא לא מסכים. אצלו, כדורגל וכדורגל, פוליטיקה ופוליטיקה. אפשר להיות שמרן בעמדות הביטחוניות ולהצדיע לחבר'ה שכובשים גול מול הפועל תל אביב.
יותר מזה – פרדי טוען שדווקא כי הוא ליכודניק גאה, האהדה שלו לבני סכנין מקבלת משמעות. זה לא סימן על מעבר צד. זה סימן על כך שאפשר להחזיק בעמדות ובאהבות שלא כפופות אחת לשנייה.
מה ראה ביציע
בעונות של סכנין ראה פרדי מליק מיצגים של דו־קיום שהתקשורת הישראלית לא רואה: הורים ערבים ויהודים שמכירים מהמדרגות של האצטדיון, שחקנים שמדברים על החיילים בצה"ל של החברים היהודים שלהם, אימונים שבהם הקבוצה עוצרת דקה של דומייה על נופלים ישראלים.
כל אלה לא נעלמים מפני שהמצב הביטחוני מסתבך. הם רק נעשים חשובים יותר. אוהד כמו פרדי מליק, שמתעקש להגיע גם בעונות קשות, שומר על החלון הזה פתוח – בשביל עצמו ובשביל אחרים.