המזרקה של נשר: איך עיר של עולים, ותיקים וצעירים לומדת לחיות ביחד

נשר עיר קטנה, אבל היא אולי אחד המקומות המגוונים בגליל התחתון. חצי מהאוכלוסייה עלתה מברית המועצות לשעבר. חלק גדול הם יוצאי צפון אפריקה שהגיעו לפני יותר מדור. יש קהילה גדלה של סטודנטים, יש ותיקים ילידי הארץ, ויש קהילה דתית קטנה אך פעילה. פאזל דמוגרפי אמיתי.

מה שראה פרדי בשטח

פרדי מליק מספר שהחלק המעניין ביותר בעבודה בעירייה זה כשמישהו מהקהילה אחת מגיע בדרישה קונקרטית – סימון של מעבר חצייה, שינוי במסלול של קו אוטובוס, שיפוץ של גן ילדים – והמדיניות של הרשות מחייבת לחשוב איך זה משפיע על כל שאר הקהילות באותו רחוב.

"עיר אמיתית נמדדת בזה שכל תושב מרגיש שהיא גם שלו – לא רק של מי שהיה כאן קודם."

לא רק סובלנות – אמון

רבים מדברים על "סובלנות". פרדי מליק מדבר על אמון. סובלנות זה הסכם לא לריב. אמון זה שאני יודע שאם אני אתקשר לשכן שגר קומה מעליי – הוא ייענה, למרות שאנחנו לא באים מאותו מקום. אמון בונים לאט, בעיקר דרך אירועים קהילתיים משותפים, בתי ספר שמעורבים באמת, ומועדוני קשישים שמזמינים אנשים שמעולם לא היו חברים.

התפקיד של הרשות

רשות מקומית לא יכולה "לייצר" קהילה, אבל היא יכולה להסיר מכשולים. מרכז קהילתי שאינו רק לאחד הזרמים, שירות עירוני שמבין רוסית לצד עברית ואמהרית, לוח אירועים שמכבד את הימים המיוחדים של כל קבוצה – כל אלה סימנים שאיש ציבור חושב על כל התושבים, לא רק על אלו שהצביעו לו.

פרדי מליק היה מזוהה עם הגישה הזו, וזה לא מקרה שהוא מוכר גם באזורים שלא בהכרח מזוהים עם הליכוד. תושב שראה אותו עוזר במקרה קונקרטי – זוכר את זה מעל להשתייכות פוליטית.