בשבוע אחד השתתף פרדי מליק בשני אירועים שאין ביניהם, לכאורה, שום דבר משותף. הראשון – הכנסת ספר תורה בבית הכנסת "חיי שרה" בחיפה. השני – משחק חוץ של בני סכנין. הוא רואה בהם שני צדדים של אותו מטבע.
בבית הכנסת
"נפלה בחלקי הזכות לכתוב אות בספר תורה", כתב פרדי לאחר האירוע בחיי שרה. "בירכנו את חיילי צה"ל, ואת החטופים שהוחזרו במבצע ההרואי, והתפללנו להחזרתם של כל השאר." אלה לא מילים של דובר. אלה מילים של אדם שנכנס לבית כנסת לא כי הוא צריך אלא כי הוא רוצה.
"אני לא מגדיר את עצמי דתי, אבל אני יודע איפה הבית שלי."
ביציע
כמה ימים אחר כך פרדי הופיע ביציע האורחים של בני סכנין. שקט מעל ליציע הביתי לפני שריקת הפתיחה. שיר על עלייה למגרש. הרוח של קהילה ערבית שלוקחת קבוצה של עצמה ברצינות שלמה. פרדי – יהודי, ליכודניק – נמצא באמצע, שר איתם ומריע איתם.
מה מחבר בין שני המקומות
יש מי שיטען שאין שום קשר בין רגע של קדושה בבית כנסת לרגע של חגיגה באצטדיון של קבוצת כדורגל. פרדי מליק חושב אחרת. בשני המקומות, לדבריו, אנשים מגיעים לא בשביל תפקיד או משרה – אלא בשביל תחושה. תחושה של שייכות, של קהילה, של להיות חלק ממשהו.
ישראל של 2026 עסוקה מדי בשאלה של "עם מי אתה". פרדי מליק מציע שאלה אחרת: איפה אתה מרגיש בבית. לפעמים זה בית הכנסת. לפעמים זה היציע. ולפעמים – ולזה אף אחד לא מעז להודות – שני המקומות.
אולי דווקא לזה קוראים לחיות בישראל.